מסיבת לידה
'מסיבת לידה' (Baby Shower Party) ,2024, תערוכה קבוצתית ('צירי לידה') , גלריה גבעת חביבה לאמנות, אוצרת ענת לידרור, יוזמת ושותפה חגית בן שחר. סריגה, תפירה, רקמה, סיבים ובדים שונים.
צילום: טל ניסים
מיצב מורכב משבעה פריטים, שנוצרו במשך שבעה חודשים, מעוצבים מחומרי טקסטיל, בהשראת שמלה זעירה סרוגה, שנמצאה בחנות יד שניה.
לצד כל פריט נכתב טקסט קצר המכוון לעתיד של שלושה דורות נשים במשפחה. הטקסט והאובייקטים מנוסחים מילולית או חומרית, בהקשר לחיים העכשוויים בישראל, ובו בזמן גם כעמדה החותרת לשינוי חברתי בעתיד.
צורת השמלה היא ייצוג חזותי שהתגלגל לארכיטיפ של הגוף הנשי, ומכאן נבחרה כמתנה לדורות נשים כמו הבטחה נודדת בין עבר, הווה ועתיד. מתנות שניתנות במסיבת לידה, אמורות להעניק לאם תחושת בטחון לקיומה שלה ולקיום העובר העומד להיוולד.
סדרת השמלות שנוצרה בהקשר לסיטואציה של עצב וחרדה קיומית, מקיימת תקווה להמשכיות החיים, כמו שבועה בין אישה לבת, לנכדה ונינה. האובייקטים עשויים מסיבים, בדים ופעולות טקסטיל, מהווים יחד אוטוביוגרפיה חומרית של היוצרת כילדה, אישה ואמנית. בו בזמן, הם שותפים, כצופן ארכיטיפי, במאבק לערעור על הגמוניה של מוסדות חברה ותרבות, שמאבדים תוקף ומשמעות ומציעים תשתית לניסוח מושגים חדשים, שיכוננו גם יסודות חברתיים חדשים.
שמלה קטנה שסרגתי, למסיבת הלידה של נכדתה של נינתי. אני בטוחה שיהיו לך חיים ממש טובים, אולי ללא צורך במושגים כמו דמוקרטיה, דת או לאומיות, כי הם יהיו נחלת העבר ומושגים חדשים, שאין להם עדיין שמות, יהיו בלב השיח. בחלוף שלושה דורות, רציתי שתדעי, שבשנת 2024, היה פה עצב גדול. חיבוק מסבתא רבא, רבא, רבא, יובל
נכדתה של נינתי, כבר לא יודעת מה זה 'פלנלית', אותו סרט כותנה מגורדת, מחולק בפסי סימון דקיקים כחולים, לפיסות מדויקות, המשמשות לניקוי קנה הרובה. אבל חשוב שתדע שבשנת 2024 הייתי צריכה להתחיל את הכל מחדש: רגשות, מחשבות ויצירה.
עדיין ימים של עצב גדול כאן נכדה של נינה מתוקה. את בטח מסתכלת לאחור בתמיהה על הזמן הזה, כאשר חייך חשובים, שווים ומוגנים, ללא מאבק אלא כמהות מובנת מאליה. אני מאמינה שסריגה היא פעולה ששרדה, כי בכל הזמנים היא מחברת אותנו אחת לשנייה, כמו חבל טבור, סרוג בחוט אדום.
פרמתי חולצה של חייל, ולא הצלחתי לחבר אותה מחדש. בצילום ילדות ישן ראיתי חולצת משבצות באדום ולבן. קיוויתי שהחומרים והפעולות יהיו לך לפיסת זיכרון ואולי לנו תזכורת, שהייתה פה מלחמה, שהיו לוחמים בנשק ובנפש, שרק ביקשתי שישובו בשלום. אחר כך הלכתי לקפלן ואף אחד לא מימן לי את זה.
יש ימים שאני פשוט לא יכולה להכיל את העצב, חוטי הפשתן שורטים את האצבעות, סיבי הצמר, שחורים ורכים, רק מציפים דמעות בעיני. רציתי שתדעי שגם בימים שהיו עצובים כל כך, הלכתי כל שבת, הלוך וחזור בין קפלן לבגין ושרתי בשקט את 'התקווה' גם בשבילך.
חומרים הם מוליכים של תכנים ומושגים בין הדורות. סבתא שלי סרגה ורקמה מעילי צמר, כדי לפרנס ולשרוד. כשאני סורגת בחוט כותנה, אני חושבת על 'ייצוגי גוף' או 'הביטוס'. אני מכינה לך שמלה חדשה שהיא גם סרוגה וגם פרומה, יש בה שורשים של צמר, שדות של כותנה וחוט כחול של תשוקה.
בסתיו חשבתי על שמלת כלה, את שלי לא שמרתי. אולי כבר אז היו לי ספקות בקשר למושגים של הגוף; הפרטי הציבורי, הלאומי. אבל בכל זאת הכנתי לך שמלה לבנה. אני מקווה שכותנה ורקמה בלבן ופרחי משי לבנים, שרדו את כל המלחמות והגיעו אלייך כמצעים למושגים חדשים. אוהבת, סבתא רבה, רבה, רבה, יובל
