מעצב ומאייר נכנסים לבר בית הנסן

 'למה אנחנו לא מתאימים?', 'מעצב ומאייר נכנסים לבר' ,2017,  אוצרות: נעה ראזר ושנית אדם. בית הנסן, פסטיבל  'אאוטליין – איור ומילים בירושלים'. צילום רן ארדה

"מכתב מס' 5: "למה אנחנו לא מתאימים?"[1],

דוברי העברית בשעת לילה מאוחרת זו היו שניים, נערה ונער מישראל […] תפסתי אותם בדיוק כשהיא אמרה לו את המשפט האיום והאכזר: "אבל תדע לך שלא הייתי רוצה לאבד אותך בתור ידיד", זאת אומרת שהיא שיבחה את תכונותיו האינטלקטואליות כרקע להודעה הדרמטית שהיא לא מתכוונת לשכב אתו יותר, שהוא לא מושך אותה אבל יהיה נעים לה להמשיך ולספר לו את זה בעתיד בוואריאציות שונות בשיחות נפש אפלטוניות. מקבל הבשורה עמד נכלם ונדהם ואז הרעים קולו וברוגז אמר: "למה אני לא מתאים לך, תגידי? למה? לא הלכתי איתך לגלריות , למוזיאונים, להצגות, לקונצרטים, לכל החרא הזה? אז למה אני לא מתאים לך?"

יובל עציוני, 2017:
גרבוז אהב את פריז. בספרו 'פריז תל-אביב משם לכאן ומכאן לשם', הוא לוקח את הקורא לסיור ברובע היהודי העתיק בעיר, פוקח את עיניו על גשר האמנויות ומגיש לו קרואסון ובאגט. בו בזמן מתגעגע גרבוז לתל אביב, לנהג המונית, למשפחתו, לשפה העברית. אהבתם של הישראלים הצעירים מתפרקת בפריז, אולי התאהבה הנערה בעיר האורות, או בפילוסופיה אפלטונית ואין לה  עוד צורך במלווה מחוספס למוזיאון, לגלריות ולקונצרטים מעודנים.

במדינת ישראל הצעירה היה הג'ינס אובייקט נחשק מייצג כמיהה לחו"ל, לנדודים משוחררים מהמקום הישראלי הטעון, המחייב.  כיום טוען האנתרופולוג דניאל מילר (2010)[2], הג'ינס המחוספס אינו עוד "אמריקנה", אלא מכנה משותף תרבותי רחב, יצוג לבוש יומיומי, אנונימי ובלתי מחייב, מקומי וגלובאלי באותה עת. עדיין במקומותינו מתפרקת האהבה בין כמיהה לבינלאומי הזוהר וגעגועים למקום הישראלי הדל, אולי עוד מחוספס משהו.

[1] גרבוז, י.(1996). פריז תל-אביב משם לכאן ומכאן לשם מדריך חסר למיטיבי אהוב. מודן: תל-אביב. (עמ' 66-67).

[2] Miller, D. & Woodward, S. (Ed). (2010). Global Denim. London: Berg.

 

 

‘Why don’t we fit?’, 2017 ‘A Designer and Illustrator enter a bar’.
‘Outline – Illustration and Words in Jerusalem’ – group exhibition at Hansen House, curated by Noa Razer, Shanit Adam. Photograpfs : Ran Erde

"Letter # 5: Why don’t we fit?
The Hebrew speakers at this late night were two Israelis, a girl and boy […] I caught them just when she told him the terrible and cruel sentence: "But I will not want to lose you as a friend." That is, she praised his intellectual qualities as a background to the dramatic message that she does not intend to sleep with him anymore, that he does not attract her, but it will be pleasant for her to continue telling him this in the future, in different variations in Platonic soul talks.
"Why don’t I fit you, tell me, why? Didn’t I go to galleries, museums, plays, concerts and all that with you? So why am I not suitable for you?"
Garbuz loved Paris. In his book Garbuz takes the reader on a tour to the ancient Jewish quarter, opens his eyes to the bridge of the arts and serves us a croissant and a baguette. At the same time Garbuz misses Tel Aviv, the taxi driver, his family, the Hebrew language. The love of the young Israelis is falling apart in Paris. Perhaps the girl fell in love with the city of lights, with platonic philosophy and no longer needs a rough escort to the museum, galleries, and refined concerts.
In the young State of Israel, jeans were a desirable object, a yearning for abroad, to wander away from the charged, binding Israeli place. Today anthropologist Daniel Miller (2010) argues that rough jeans are no longer an Americana, but rather a broad cultural common denominator, a casual, anonymous, and non-binding display of clothing, local and global at the time. Still in our places, love is broken between yearning for internationalism and longing for the meager, perhaps somewhat rough, Israeli place.